ספר שמואל

בשיעור הזה ערכנו השוואה בין פסוקי ההיכרות עם שאול ובין פסוקי ההיכרות עם דוד. דמותו של שאול היא דמות יותר מחוברת לשורשיה, גבורה והתעלות מהווים מרכיב דומיננטי באישיותו. הבחירה בו היא בזכות עצמו, אין טוב ממנו. לעומתו, אצל דוד יותר משנוכח הקשר לשורשים, נוכח הקשר לסביבה, לאחים, למקום הגידול ואפילו לשָאוּל השונה ממנו. הוא יותר מבטא את מידת המלכות, ש"אין לה מעצמה כלום", אלא כמו מנצח שיודע לתת מקום לכל הכוחות ולהנהיג אותם יחד.

סיכום המהלך הקודם: אמנם ה' מצווה את שמואל להמליך מלך, אך שמואל משלח את העם ומשאיר אותנו בעמימות לגבי המשך פעולתו. לאחר מכן הפסוקים עורכים היכרות עם דמותו של שאול. לכל אורך התנ"ך, אפשר ללמוד הרבה מהאופן שבו המקרא מציג בפנינו את הדמויות. הפסוק פותח בשושלתו של שאול, ששה דורות לאחור; פירוש הדבר שייחוסו של שאול מהווה עבורו חלק משמעותי בזהותו. נקודה נוספת היא היותו של שאול "בחור וטוב" וגבוה, מה שמסמל את היותו ראוי למלוכה.

אחרי ששמואל מתנגד לבקשת המלך, העם עונים לשמואל בחוצפה ומבהירים לו שהם דבקים ברצונם למלך. אם נדייק בפסוקים נשים לב לניגוד ברור בין תשובת העם לבין הבקשה הראשונה. חז"ל מסבירים שהמבקשים בהתחלה היו הזקנים ששאלו כהוגן, ואילו כאן המבקשים הם עמי הארץ. אם נדייק בפסוקים אכן נוכל לראות שהזקנים נעתרים להתנגדות שמואל והולכים, ומי שנשאר הם עמי הארץ. אמנם בקשת עמי הארץ קרובה יותר למתואר בתורה אבל היא נאמרה בחוצפה כלפי שמואל וזה מהווה מעין זלזול בקונספציה הקודמת.

שמואל מנסה להניא את העם מלבחור מלך. הפסוקים של משפט המלך אמנם נועדו להפחיד את העם, אבל אפשר ללמוד מהם גם את הגדרת תפקיד המלוכה.

יש הבדלים מהותיים בין תיאור בקשת המלך בתורה לבין בקשת המלך בספר שמואל. ההסבר לכך הוא שבעוד שבתורה מתואר תהליך היסטורי של התבגרות העם ושינוי תפיסת מושג המנהיגות, משליח של ה' לשליח של העם, ואז בקשת המלך רצויה והופכת למצווה (כפי שראינו בשיעור הקודם) - אצלנו בקשת המלך נובעת מאילוץ, בלי שהושלם תהליך ההתבגרות. אפשר לדייק זאת מהשינויים שבין הפרשיות.

נקיון כפיו של שמואל בניגוד לבניו; זקני ישראל מפתיעים את שמואל ומבקשים ממנו לשים להם מלך; בפרשת המלך בפרשת שופטים נראה שמינוי המלך הוא שלב רביעי בתהליך כניסת האומה לארץ וההתבססות בה.

פרק ז' מסתיים בתיאור הדרך המיוחדת בה שפט שמואל את ישראל: במישור הזמן - "וישפוט שמואל את ישראל כל ימי חייו". לעומת שאר מנהיגי וגדולי האומה, אצל שמואל לא מוזכר גילו וכמה זמן שפט. הזמן מבטא גבולות ותהליכיות. בכך שהמקרא לא מגביל את שפיטת שמואל בזמן הוא מספר לנו ששמואל לא נכנס לגבולות, הוא אור גדול עם מעט כלים. במישור המקום - "והלך מידי שנה בשנה וסבב...ושפט את ישראל כל המקומות הללו...ותשובתו הרמתה כי שם ביתו..." - המקרא מקדים את הליכתו של שמואל לשפוט את ישראל לפני הזכרתו את ביתו. דבר זה מבטא כי עיקר עניינו של שמואל הוא הכלל, העם, ורק במעגל השני יש את ביתו שממנו הוא מקבל את הכח. פרק ח' מתחיל עם מינויים של שני בני שמואל, כאשר פסוק א' מספר את הרקע הכללי למינוי ופסוק ב' מוריד את הרקע הכללי לפרטים יותר קונקרטיים.

אנו ממשיכים עם שמואל ועם סיפור המלחמה של ישראל בו אפשר לראות התקדמות בין המלחמה הראשונה של עם ישראל עם הפלישתים בפרק ד' למקום שהם נמצאים בו עכשיו מפרק ז' והלאה בין היוהרה של עם ישראל בפרק ד' לענווה שלהם בפרק ז'

עם ישראל עושה תשובה ומסיר את הע"ז. שמואל אוסף את העם, כנראה בידיעה שתיגרם מלחמה. ישראל מבקשים ממנו להתפלל עליהם, כחלק מהתפיסה שהקודש שייך לרבנים והכהנים. סרני פלישתים מעודדים את הפלישתים לצאת למלחמה. שמואל מעלה טלה יונק חלב כעולה לעורר רחמי שמים, והקב"ה עוזר לניצחון במלחמה, בתחילה באופן מפורש ואז בדרך הטבע. הם הגיעו רק עד הגבול, זה עדיין מלחמת הגנה ולא מלכות מסודרת שיוצא לתקוף.